<h1>שו"ת הרמ"ה סימן רע"א</h1>
<h2>דף מב.</h2>
והא דמיא לההיא דאמרינן גבי פרעון היכא דפרעיה באנפי סהדי סתמא אע"ג דלא אדכר ליה שטרא לא יכיל למימר סיטראי נינהו עד דמייתי ראיה דהוו ליה גביה זוזי אחריני ואף זו כיוצא בה ואפי' אם נתקיימה חזקתו של שמעון בחצר זו על הדרכים שבארנו אין חזקתו מועלת אלא בחצי החצר שהוא חלקו של ראובן אבל חצרה השני שהוא חלקו של פרץ אין חזקת שמעון מועלת בו לפי שנתברר כי החצר הזאת היתה של יעקב ונפטר ונשארו נכסיו לראובן לוי ויהודה בניו ונפטר לוי ויהודה ונשאר פרץ בנו של יהודה ובידו שטר חלוקה שחלקו ראובן ויהודה ויצא חצר זו חציה לאחד וחציה לשני ונמצאת חצי החצר בחזקת פרץ וכיון שאין שמעון יכול לטעון מפרץ ולא מיהודה אביו וגם אינו יכול לטעון קמאי דידיה זבנה ראובן מיהודה אביך בדמים או מחמת שיצא על החצר בחלקו מדעת אחיו הויא ליה חזקה דידיה בחלקו של פרץ כחזקה שאין עמה טענה ואפי' הביא ראיה שדר בה ראובן זה שהוא טוען שלקחה הימנו יום אחד אינה חזקה מפני שני טעמים הטעם הראשון שאין דירת המוכר שהמחזיק בא מכחו מועיל אלא בזמן שלא היה לו למוכר זכות אחרת בחצר זו לדור בה אלא מחמת שהיא שלו אבל חצר זו כבר נתברר שהיתה משותפת בין ראובן ובין יהודה אחיו אביו של פרץ זה ואפילו דר בה ראובן יום אחד אין בזו ראיה שלקחה מיהודה אחיו שהרי היה לו זכות בחצר לדור בכולה מחמת חלקו שלא היה מסויים. והטעם השני שאין דירת המוכר מועלת ללוקח אלא בזמן שיש לו עדים או ראיה שלקח הימנו שלא אמרו טוענים ליורש טוענים ללוקח אלא בזמן שנתברר שהוא יורש או לוקח אבל להאמינו שהוא יורש או לוקח כדי שלא יהא צריך טענה לא ושמעון זה כיון שאין לו עדים ולא ראיה שלקח מראובן אין טוענים לו להעמיד חלקו של פרץ בידו אא"כ טוען טענת בריא קמאי דידי קנייה ראובן מינך או מיהודה אביך או בשאר הקנאות. נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בדין זה לפי הראיות שכתבתם שביד ראובן וביד פרץ בן אחיו שאין לשמעון זה חזקה בחצי החצר שהיא חלקו של פרץ כל עיקר כיון שלא טען קמי דידי זבני או במתנה וכיוצא בזה ראובן מינך או מיהודה אביך וכן אין לו חזקה בבית שהיה עומד ברשות ראובן אע"פ שהיה המחזיק משתמש בו עמו ואין מקום לחזקתו של שמעון אלא במחצית שאר החצר ושורת הדין שאין חזקתו במחצית הזה ע"ד מועלת עד שיתקיימו בו עשרה תנאים התנאי הראשון שיטעון שאותה ההודאה שהודה לראובן לא היתה על חצר זו שהחזיק בה אלא על חצר אחרת שהיתה לו לראובן ממושכנת ביד שמעון בשעת הודאתו. והתנאי השני שהיתה לו לראובן חצר אחרת בשעת ההודאה והתנאי הג' שלא יתברר מתוך שטר ההודאה שהחצר הנזכר בשטר ההודאה הוא החצר ששמעון רוצה עכשיו להחזיק בה והתנאי הד' שיטעון שמעון שלקחה מראובן באחד מדרכי ההקנאות שהדין נותן להקנות בהם ויפרש את הדרך שקנה בה כדי שיתברר לב"ד אם קנה לפי טענתו ואם לאו והתנאי החמשי שיביא עדי חזקה שדר בה שלש שנים רצופות ביום ובלילה על הדרכים שבארנו. והתנאי הששי שיהיו העדים שיבבי החצר או אגירי דאמרי אנו אגרנו מיניה ודרנו ביה שלש שנים ביממא ובליליא והוא דנקיטי אגרא בידיהו ואמרי למאן ניתיביה וה"ה בשכירו ולקיטו שהיו מצוים עמו תדיר שאף הם כשרים דלא גרעי משיבבי. והתנאי השביעי שתעלה לו חזקה שלימה קודם זמני המחאות שביד ראובן, והתנאי השמיני שיטעון שלקחה ממנו קודם זמן המחאה הראשונה. והתנאי הט' שישבע שמעון על כל טענותיו אלו שבועת היסת. והתנאי העשירי שאין ביניכם תנאי בהסכמת הקהל ומנהיגיהם שלא לקנות אלא בשטר אלו הם עשרה תנאים שצריך שמעון לחזקה לקנות בה מחצית שאר החצר ואם חסר אחד מהם מוציאים את כל החצר מידו וכך הדין מאיר הלוי זלה"ה.
